זרעים של שינוי  
054-5747817    054-3125551  
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




תגובות

קבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית

מסע שכולו יצירה ושזירה של תהליך החלמה מתנקז לסרטון מדהים שמספר את סיפור ההחלמה של נשים שעברו פגיעה מינית. הנשים נפגשו בקבוצה טיפולית שהונחתה על ידי נעמי רביד  ודורית סגל, עובדות סוציאליות ופסיכותרפיסטיות מטפלות ומדריכות EMDR מוסמכות אשר פיתחו מודל אינטגרטיבי לעבודה בקבוצה (GIM). הקבוצה הטיפולית כללה יוגה, מדיטציה, EMDR ואומנות ונפגשה במשך כמעט חצי שנה, למשך 20 מפגשים.
במפגש האחרון עלה הרעיון ל"השמיע את הקול" ולהציג תערוכה של יצירות הנשים בקבוצה. במשך 9 חודשים ליוויתי, תמכתי ועודדתי קבוצה של יוצרות מוכשרות ביחד עם אתי גדיש דה לנגה האוצרת הרגישה. בהמשך הצטרפה עורכת הסרט Lilach Ohana Matari שאפשרה לסיפור של הנשים להישמע בצורה כל כך עוצמתית.

לצפיה בסרטון לחצו על הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=-X6OZ2oHWZ4&t=20s

התהליך המשיך והצגנו את היצירות בתערוכה בגלריה לאמנות בגן שמואל. עוד אבן דרך בתהליך המדהים הזה שמאפשר לנשים שעברו תקיפה מינית להשמיע את הקול שלהן.


לעמוד הפוסט תאריך: 14/03/2019 14:17:00 תגובות:
תגובות

עוצמת הנשימה

נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שלא יודעים לנשום בצורה נכונה. לכאורה, פעולה טבעית, שכולנו עושים אותה שנים על גבי שנים, ובכל זאת...
חלק מהאנשים נושמים מהחזה ובעצם מתעלמים מהבטן, ואז יש תחושה של מתח בגוף, גם אם אין לכך סיבה.
חלק מהאנשים לא משתפים את האף בתהליך הנשימה, וגם זה יוצר מצבים לא בריאים.
כשאני מלמדת אנשים כיצד לנשום נכון, והם עושים זאת במשך כמה דקות, מתרחש קסם. הפנים מתרפות ומתייפות, השרירים מתרפים, השפתיים משתחררות, הגוף נרגע, ואני רואה ושומעת את השינוי. זה מדהים לראות מה הרוגע עושה לפנים ולגוף שלנו. לכן הוספתי את המלה "להתייפות" כי התהליך הזה קורה בפועל: יש איזושהי נהרה על הפנים, והיופי מגיע ושורה עליהם.
אז איך נושמים נכון?
בשלב הראשון אפשר לתת רק לבטן לעשות את העבודה. פשוט להכניס ולהוציא אותה, הנשימה כבר תקרה מעצמה. כשנותנים לבטן להשתתף בתהליך הנשימה, עושים עיסוי לאיברים הפנימיים, ובדרך גם לרגשות.
אחר כך, כשהבטן כבר משתתפת בתהליך, אפשר להוסיף גם את החזה, ומשם לתת לאוויר להכנס לכל מקום בגוף.
רצוי לתת לאף שלנו את הכבוד שבשאיפה ובנשיפה, אלא אם יש בעיה בריאותית שמפריעה. התפקיד שלו הוא לסנן את האויר שאנחנו נושמים, מה שהפה לא עושה.
אז בעצם, בשאיפה, הבטן מתנפחת מעט, אח"כ האוויר עובר לחזה, ומשם אנחנו יכולים, בעצירת נשימה, לדמיין את האוויר נכנס לכל מקום בגוף. אחר כך אנחנו נושפים את האוויר החוצה, ובדרך יכולים לדמיין את כל הפסולת המחשבתית והרגשית יוצאת החוצה.
כדאי לחזור על התהליך 3-4 פעמים, כמה פעמים ביום, ובלי שנשים לב, הנשימה הזו תהפוך לאוטומטית.
כשאנחנו שולטים בזה, אפשר לעשות כל מיני וריאציות:
  • לעצור לזמן רב יותר את הנשימה.
  • שהשאיפה תהיה ארוכה יותר (ממריץ).
  • שהנשיפה תהיה ארוכה יותר (מרגיע).
אבל מה שחשוב זה לתת לגוף שלנו את מה שהוא צריך - אוויר נקי. הכלי הזה הוא חשוב,  עוצמתי, ומאפשר מלוי מצברים בצורה פשוטה.
 
לעמוד הפוסט תאריך: 11/02/2017 18:37:00 תגובות:
תגובות

על יוגה, שינוי ומשמעת עצמית

אני מתרגלת יוגה כבר שנים. התחלתי בגיל 17 עם ספר שקניתי במשותף עם חברה. עשינו יוגה ביחד ולחוד, כשהספר נודד בין שתינו.
אחר כך תרגלתי יוגה מדי פעם, לפני השינה, בזמנים מתים, בזמנים של לחץ או לפעמים סתם מתוך רצון לראות אם עדיין אני מצליחה תנוחות מסוימות, בפרט, ישיבת לוטוס. זה היה תמיד המדד שלי לחזרה לעצמי, אחרי לידות, אחרי תקופה ארוכה שלא תרגלתי.
כשהגעתי לחדרה, לפני 20 שנה, התחלתי לתרגל יוגה במסגרת חוג מסודר, ועדיין מדי פעם תרגלתי בבית, עם הילדים ובלעדיהם. הבן הקטן שלי אהב לזחול מתחתי או מעלי בכל מיני תנוחות, וזה היה משעשע.. אפילו עזר לי בכל מיני תנוחות.
אבל אז קרה משהו למשמעת העצמית שלי.. אמנם תרגלתי כ-4 פעמים בשבוע, אבל לא הצלחתי לתרגל בבית. יש לי שלל מזרונים, נבחרת טובה של ספרים, קבצים שלמים של תרגילי יוגה, אבל בכל זאת, דחיתי, מצאתי עיסוקים אחרים, ובעיקר ביכיתי את המשמעת העצמית שאבדה לי.
היות ותרגלתי רוב הזמן מספיק פעמים בשבוע, זה גם היה פחות משמעותי. וויתרתי על האפשרות הזו, מתוך אמירה פנימית שאין מה לעשות, וככה זה..
לפני כחודש, החלטתי לעזוב את החוג ליוגה. הייתי שלמה עם העזיבה ויחד עם זאת נחושה בדעתי לא להפסיק עם היוגה.
בתחילה המשכתי לעשות יוגה בשעות של החוג כי ככה היומן שלי מסודר - אני קובעת פגישות רק אחרי היוגה.. לפחות משתדלת.
לפני כשבועיים מצאתי מורה מצוינת ליוגה, שאני נהנית מאוד מהשיעורים שלה.
ופתאום גיליתי שהמשמעת העצמית שלי חזרה. גם אם אני לא יכולה ללכת בזמן של השעורים. אני מתרגלת בבית.
בניתי לי סדר תרגולים שעונה על כל הצרכים שלי, ואני מתמידה בזה.
אני ממש גאה בעצמי, ושואלת את עצמי כל מיני שאלות:
האם זה השינוי? החלפת המורים?
הנחישות וההחלטה שעשיתי שהעבירה את היוגה לבעלות שלי?
איזושהי הבשלה פנימית?
אני מניחה שהכל נכון, ואולי גם השילוב המנצח..
מדהים איך לפעמים שינוי נוצר מתוך תהליכים פנימיים שרק מחכים להבשלה או למשק כנפי הפרפר..
חקרתי קצת על משמעת עצמית.. אז מסתבר שמשמעת עצמית היא כמו שריר או כמות אנרגיה, שמשרת אותנו לטווח רחב של תחומים – עבודה, אורח חיים, נהיגה וכו'. לפי באומייסטר, החוקר של התחום הזה, אנחנו שואבים את המשמעת העצמית מאותו מאגר, כל הזמן. כך שאם השתמשנו במשמעת עצמית לתחום אחד כמו עבודה או תזונה נכונה, המאגר מתדלדל. יחד עם זאת, לפי פלומין, עוד חוקר מפורסם, משמעת עצמית היא נושא שאפשר לחזק. וכמו בכל שריר, ככל שאתה מתאמן, הוא מתחזק יותר. כשמתאמנים על דבר אחד, קטן ככל שיהיה, המשמעת העצמית גם לגבי דברים אחרים, עולה.
אבל זה לא כל הספור, משמעת עצמית מככבת גם כשיש מטרה גדולה באופק, או כשמישהו חשוב נותן בך אמון. לפעמים, גם אתה עצמך. וכך כנראה שאותו דיבור פנימי שלי – ההחלטה הפנימית והנחישות להמשיך בסדר היום המחויב ליוגה, עשו את שלהם.
לעמוד הפוסט תאריך: 11/01/2017 11:36:00 תגובות:
תגובות

לאהוב את עצמי

לעתים קרובות מדי, אני שומעת ממטופלים רגשות שליליים לגבי עצמם כמו בושה, גועל, תיעוב, שנאה עצמית, ואליה נלווית כמובן התנהגות של פגיעה עצמית – לאכול אוכל שלא בריא לנו, בכמויות שאינן בריאות לנו – יותר מדי ו/או פחות מדי.., להיות בחברת אנשים שלא טובים לנו, לא להפעיל את הגוף  שלנו, או להפעיל אותו בצורה שאינה קשובה ליכולות שלנו, ולדרוש מעצמנו פעילויות שמותחות את קצה גבול הסיבולת, או תחושה של אי הקפדה על ניקיון וטיפוח עצמי וכו'.

מאחר והבסיס לכל שינוי שאנחנו רוצים לעשות הוא לאהוב את עצמנו, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים פעמים רבות, בהתנהגויות הרסניות שרק מחמירות את המצב.

מדוע זה קורה?

פעמים רבות למדנו להתאים את עצמנו לציפיות של המבוגרים, ולקבל את אהבתם בתמורה להתנהגות מרצה שלנו. חלקנו כל כך רגישים, שכמו בספר "הילד המחונן" של אליס מילר, אנו קוראים את הסימנים, ויודעים לנבא איזו התנהגות מצופה מאתנו - כך אנו מוותרים על העצמי האמיתי והאותנטי שלנו, כדי לחוש אהובים ובטוחים.

כילדים עשינו זאת למען ההישרדות הקיומית שלנו. כמבוגרים אנו עושים זאת מתוך הרגל, ומתוך לא לדעת מי אנחנו באמת, ומה נכון לנו. ואם אנחנו לא יודעים מי אנחנו באמת, את מה נאהב?

מערכת היחסים שלנו עם עצמנו היא המפתח למערכות היחסים האחרות שלנו, עם בני הזוג שלנו, הילדים שלנו, חברים, במקום העבודה ועם אחרים בכלל.

כיצד אנחנו מתייחסים לעצמנו? האם אנחנו מכבדים את עצמנו? האם אנחנו קוראים לעצמנו בשמות כמו טיפש, מפלצת, בהמה.. או בדימויים חיוביים יותר? לא נעז לקרוא בשמות כאלה לילדים שלנו, או לאנשים בכלל, או להעביר ביקורת על אחרים כפי שאנו מעבירים בקורת על עצמנו, לעתים על דברים פעוטים.

האם אנחנו נותנים לעצמנו חופש, זמן לנוח, מזון רוחני ותרבותי, או רק רצים במרוץ המטורף של החיים?

אז, לאהוב את עצמנו, משמעו להקשיב לצרכים האמיתיים שלנו ולמלא אותם, להתייחס אל עצמנו בצורה מכבדת , לדבר אל עצמנו יפה, למצוא את החוזקות שלנו, לבדוק מה טוב לנו, ועם מי טוב לנו.

זה נשמע קל, והרשת מלאה בטיפים בנושא, אך לעתים אנחנו צריכים למצוא עם עצמנו, מה מפריע לנו לאהוב את עצמנו - האם הביקורת ששמענו על עצמנו כילדים מהורינו, או ממבוגרים משמעותיים אחרים, אחים, חברים? האם אירועים טראומטיים שחווינו? האם זה הצורך שלנו לרצות את האחר? הפרפקציוניזם שלנו?

לעתים, כשנוכל למצוא מתי הפסקנו לאהוב את עצמנו ולמה, נוכל לעשות שם תיקון, ולעתים נזדקק לעזרה מקצועית לשם כך.
לעמוד הפוסט תאריך: 20/01/2016 13:06:00 תגובות:
לייבסיטי - בניית אתרים